פרובאנס יומן מסע

צ'ארלי השמן התעלם מקריאות ה- "פססספסססס" שזרקתי לעברו והירהרתי לעצמי אם הוא מבין רק צרפתית או פשוט לא שם עליי.

קצת נעלבתי.

ארוחת הבוקר במלון בוטיק המהמם שלנו -(מתחת לעץ התאנה) היתה כ"כ צרפתית שהתחלתי לפרקרט (מהמילה פרקטיקה) את הצרפתית שלי.

(בקריאות ola-la!)

גבינות קממבר וברי מקומיות עם באגט חם שעושה רעש קראנצ'י צרפתי וריבת פירות יער מקומית. הקפוצ'ינו היה אחד הטובים ever.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לדגום רשימת כפרים ארוכה (שהכינותי מראש. והכינותי!)

מסתבר שבתקופה הזאת, ביום ראשון ושני כל הכפרים סגורים. החנויות, המסעדות, הבוטיקים. הפרובנסאים נכנסים לשנת חורף. מאטים קצב.

מה שכאמור השפיע עליי ופעם ראשונה בחיים הצלחתי להיכנס לקצב איייייטייייייי.

היה בזה משהו קסום. שקט. קטן. צנוע.

שקט ברחובות.

טיילנו בסימטאות הצרות. הצלחתי לשמוע את עלי השלכת נופלים.

בחיי.

בכפר roussilion מצאנו מסעדה קטנטנה לארוחת צהריים. היחידה שהיתה פתוחה בכל הכפר.

היתה שם מנה אחת בלבד בתקופה הזאת של השנה ורק אנחנו היינו במסעדה (ובכפר בכלל). קצת חשדנו לאיכות המזון במקום שאין אנשים….

בעלת הבית שלא ידעה מילה באנגלית גרמה לי לשפשף את הצרפתית שלי וסיפרה שבדיוק הכינה קדרת בשר ביין פרובנסאי ובדיוק היא אכלה והיה נפלא.

מאסטר שף על מרפסת המסעדה מול נוף מטורף מצוק הר שצופה על כל עמק פרובאנס עם עלי שלכת שלא מפסיקים לנצנץ בשמש אחרי גשם כמו נורות קריסמס .

חלום.

המשכנו בינות הכפרים, מכפר לכפר, עם פירטי חלונות כ"כ שיקיים ודלתות מהממות שקרצו לי לפתוח אותן ולגלות מה יש מאחוריהן. פירזול יפהפה,

והכל בשילוב צבעים שהוכיח שוב ושוב שאין פרות קדושות אלא העיקר הוא ה touch.

אפילו אדום וורוד חיים יחדיו, שזה כבר מזמן הוכחתי בכמה שיחות מעניינות.

המרווחים בין הבתים לא היו עוברים שום ועדת רישוי. לפעמים הם אפס.

רוחב חדר השירותים נוגד כל חוקי הנדסת אנוש (55סמ) ועדיין עובד גם במלון בוטיק.

קנה המידה האנושי של הבתים האלה עשה ככ נעים בלב ובעין, הכל נבנה בעדינות ורגישות שעושה גם לאורח הרגשה של בית.

הגינות עתיקות ומלאות צמחייה בצבעים וטקסטורות, בצורות וקומפוזיציות לא נגמרות אבל עושות חשק לשבת ולהתבונן.

באחת סימטאות האבן פתחתי דלת ענקית אחת של כנסיה (שהיתה כמובן ריקה) והתגלתה לי תקרה וקירות מצויירים בתכלת וכחולים.

ההד היה שם מטורף והחלטתי לשיר אופרה עם הקול הלא אופראי שלי . (אחסוך לכם.)

אבל היתה תהודה מטורפת.

מה שבכוכב נולד נקרא – קאפלה.

כזה.

אבל מלא זיופים צורמים.

משם המשכנו לתערוכה של ואן-גוך במצגת אורקולית מ-ט-ו-ר-פ-ת (אבל באמת!) במנהרה ענקית בגובה 30 מ עם מלא חללים עצומים ועל כל הקירות העצומיים האלה,

הקרינו ציורים דינאמיים בוידאו ארט של ואן גוך , הציורים ניבנו על הקירות – שכבה על שכבה, אפשר היה לראות את משיכות המכחול המדהימות שלו ולהרגיש בתוך הציורים

המדהימים האלה שרובם צויירו בפרובאנס, והכל היה בליווי מוסיקת אופרה מצמררת שחדרה לעצמות.

כדי לאזן את כל הקולטורה הזאת, ולמען שלום בית, תרמתי את נפשי לתערוכת אופנועי BMW מרהיבה שבעלי יזם.

אפילו לי היה מרשים ביותר.

טוב….. לא כל יום ניתן לצפות במחזה "גבר מלטף אופנוע" בכזאת אהבה.

צברנו קילומטראז' של רעב ומצאנו בריאות פרובנסאית בצורת פטיסרי פירות יער וקרם פטיסייר, עוגת שוקולד נימוחה עם קרם נענע מטורף ופאי לימון צרוב שקשה לתאר.

לעת ערב הגענו לעיירה Aix.

שוטטנו בסימטאות הצרות והעירוניות שלה בין מסעדות, פאבים, מזרקות,

למנגינת פעמוני כנסייה שהידהדו בכל רחובות העיר העתיקה . פנסי הרחוב זרקו אורם הכתום והעייף על חזיתות הבניינים ויצרו צללים שחורים שהוסיפו לאוירה הקסומה.

מצאנו מסעדה מקומית עם מרק של ירוקים, מהביל, מקדרה מצויירת , מתובל במלא אגוז מוסקט וקרם בזיליקום.

חזרנו לחדר המלון.

צ'ארלי השמן ישב לו בנחת בעיניים מצומצמות ונראה שמן ושמח מתמיד.

נראה שהיה לו יום עשיר בטעמים וחוויות .

מי כמוני יכול להזדהות איתו?

לילה טוב